<h1>תניא רבתי סימן ל"ד</h1>
<h2>דף כד.</h2>
והנה לך פי' מוסף ראש חדש של חול כמו שמצאתיו בשם החבר רבי בנימין בר' אברהם הרופא ז"ל. ראשי חדשים לעמך נתת. על שם הכתוב החדש הזה לכם ראש חדשים. לכם ולא לאומות העולם. שלא נמסר סדר תולדות הלבנה לכל אומה ולשון שבעולם כי אם לישראל. הה"ד כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. זמן כפרה לכל תולדותם בהיותם מקריבין לפניך. כדאיתא במסכת שבועות בפרק (ידיעות הטומאה) [שבועות שתים] [ב' ע"א] שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא. רבי מאיר אומר כל השעירין מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו. זבחי רצון. שהם מרצין את ישראל לאביהם שבשמים. כמה דתימא לרצון להם לפני ה'. שעירי חטאת לכפר בעדם. תקון לשון. כמו שאמרו רז"ל שעיר זה יהיה כפרה עלי שמעטתי את הירח. וזה פירושו, שעיר זה יהיה כפרה לישראל אם ישגו בחשבון תולדת הלבנה. ונחת רוח יהיה זה ללבנה שיתכפרו בה ישראל בחדושה. על שגרמתי לה להתמעט. ומהו לשון עלי. כאדם האומר לחבירו עלי זה הדבר אני ערב לך בזה. זכרון לכלם [יהיו], שהקרבנות מעלין זכר ישראל לפני הקב"ה לטובה. כמה דתימא (במדבר י') והיו לכם לזכרון וגו'. (יהיו) ותשועת נפשם מיד שונא. כמה דתימא וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם ונושעתם מאויביכם. יבא שעיר ראש חדש ויעמוד לפני איש שעיר. מזבח חדש בציון תכין ועולת ראש חדש נעלה עליו. כמפורש במשכנא דיחזקאל בהפטרת בראשון באחד לחדש. ושירי דוד הנשמעים בעירך האמורים לפני מזבחך אהבת עולם תביא להם. שהם נאמרים על הקרבנות. וכיון שהזכיר בנין בית המקדש כמו שאמרנו מזבח חדש בציון תכין. הזכיר דוד שמסר נפשו עליו. והאומרים ובשירי דוד טועים הם. אז ישישו עמך. ובכן יהי רצון וכו'. יש מפרשים ובכן שם הוא. וחשבון אותיותיו עולין למנין אנ"י וה"ו. אנ"א ידו"ד בשכמל"ו. הילכך אין ראוי לומר ובכן יהי רצון מלפניך ה' אלהינו. וכך נכון לומר ובכן יהי רצון שתעלינו לארצנו. והאומר כסדר הכתוב בסדורים לא הפסיד. ואין לשנות מטבע הסדורים בכך. קרבנות חובותינו. או קרבן חובותינו. שניהם נכונים. ופתרונם על הקרבנות הקבועים חובה ליום. ונראה שיש לומר דוקא קרבנות חובותינו. ולא קרבן חובותינו. לפי מה שגומר תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן ומוסף יום ראש החדש. וכיון שאמר מפי כבודך אפילו אם לא אמר הפסוקים יצא, כדרב חננאל אמר רב בסוף מסכת ראש השנה, אך מנהגנו לאומרן. ומנחתם ונסכיהם כמדובר. כמו שנדבר מפי הגבורה. ומפורשין הם בפרשת פינחס. אלהינו ואלהי אבותינו חדש עלינו את החדש הזה לטובה. ויש אומרים חדש עלינו את יום ראש החדש הזה. וחותם מקדש ישראל וראשי חדשים. ואין בה משום חתימה בשתים כמפורש התם. ישראל הוא דמקדשי לזמנים. ובשבת וראש חדש לאחר שסדר שליח צבור תפלת מוסף בקול. אומר קדיש גמור. ואין כאלהינו. ככתוב בסדור של שבת. וחוזר ואומר קדיש. ונפטרין לבתיהן. וסועדין מה שמזומן להם. ואחר אכילתן מברכין ברכת המזון. ואומרים נחמנו. רצה והחליצנו. ומזכיר יעלה ויבוא. ואם טעה ולא הזכיר יעלה ויבוא בברכת המזון. אין מחזירין אותו. דאמרינן טעה ולא הזכיר של ראש חדש בתפלה מחזירין אותו. בברכת המזון אין מחזירין אותו. לפי שבראש חדש אף על פי שאסור להתענות יכול לאכול מיני פירות או בשר ושאר ענינים ולא יאכל לחם. ויהיה פטור מברכת המזון. אבל מן התפלה לא יוכל לפטור את עצמו וחייב הוא להתפלל. לפיכך אמרו [ברכות מ"ט ע"א] בתפלה מחזירין אותו. בברכת המזון אין מחזירין אותו. ואם נזכר קודם שפתח בהטוב והמטיב. אומר בא"י אמ"ה אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון. אבל אם נזכר לאחר שפתח בהטוב והמטיב גומר. ואינו צריך לחזור.
ובברכות של אחר ההפטרה. יש מנהג לחתום מקדש השבת וישראל וראשי חדשים. משום דיום טוב הוא שנתחייב בארבע תפלות. ויש שאין משגיחין לחתום בשל ראש חדש. ואומרים שאלמלא שבת אין נביא בראש חדש. וכן מצאתי בשם רבינו תם ובעל המאור ז"ל. וכן מנהגנו שלא להזכיר של ראש חדש בחתימת ברכות של הפטרה.
ראש חדש שחל להיות בשבת. כשהוא מזכיר יעלה ויבוא אינו צריך להזכיר של שבת. שאין מקום לשבת בעבודה כלל. וכן מצאתי בשם הגאונים ז"ל. ראש חדש וחולו של מועד שחלו להיות בשבת. ערבית שחרית ומנחה. מתפלל של שבת ואומר יעלה ויבוא בעבודה. ושל שבת אומרה ברכה רביעית בפני עצמה. וכיון שאמרה רביעית בפני עצמה לא הוצרך להזכירה שוב בעבודה. ועוד לא מצינו מזכרת שבת או יום טוב או יום כפור כל עיקר בעבודה. ועוד אם אפשר להזכיר של שבת בעבודה. למה הצריכוהו לאומרה רביעית בפני עצמה. אלא של שבת בעבודה אינה כל עיקר. לא בראש חדש ולא בחולו של מועד. לא בימים טובים. הלכך שחרית ערבית ומנחה. מתפלל של שבת ברכה רביעית בפני עצמה. ומזכיר בעבודה יעלה ויבוא. ואינו מזכיר של שבת. ובמוסף כולל של ראש חדש בברכה רביעית או של חולו של מועד, ואינו צריך להזכיר עוד יעלה ויבוא בעבודה. וכן מנהג בשתי ישיבות.
